שטיפת מוח

נמאס כבר להיות על הסאב-דומיין של עצמך, אז השבוע סיימתי תקופת הרצה והשקתי את האתר (שימו לב, זה כבר לא בלוג על פרסום, שיווק ואינטרנט).

את האתר החדש תוכלו למצוא בכתובת: www.onethatknows.com

אם אתם חובבי RSS אז אתם יכולים להוסיף את הלינק לקורא שלכם: http://feeds.feedburner.com/onethatknows

תהנו 

חברת נייר הטואלט Cottonelle בקמפיין חוצות לפינוק התחת האמריקאי:

תמונות נוספות בפוסט של Ask a blogger

אתר מגניב, מגניב, מגניב (שימו לב, יש פה שלישיה!!!) של חטיף הבוטנים סניקרס.

מטעמי עצלנות אני לא אתחיל לתאר את הקוואסט שיש באתר, הסרטונים הדביליים להחריד או התמונות של הדמויות, אבל זו הזדמנות לנסות את הפלאג של האודיו עם הרינגטון של סניקרס.

Web 2.0 הביא לנו לא רק האפשרות לשלוח כבשים לחברים בפייסבוק, אלא בעיקר להפוך את התפיסה ששיווק כיום הוא כבר לא לעמוד מאחורי חומות הארגון ולזרוק מסרים בשאיפה לפגוע. התפיסה היא שחומות הארגון הן שערים שכל אחד רשאי להכנס בהם, בתנאי שהוא לא מפר את החוקים.

במונחים יותר פרקטיים, האינטרנט וההפיכה של הרשת למבוססת קהילות חייבה את אנשי השיווק לדבר ולהתנהל בשפה קהילתית. כלומר אם עד לפני כמה שנים היה נתק בין מוחלט מחלקת הפיתוח לצרכן הקצה, היום אתרי אינטרנט ארגוניים מאפשרים תקשורת והיזון הדדי.

מתחילת השנה וול מארט עושה את זה עם Check Out, בלוג שמדבר על מוצרים חדשים ברשת שנכתב על ידי קנייני הרשת בתחומים שונים. וול מארט, מותג חבוט ובצדק, נזהרה מאוד שלא להסתבך עם האקטיביסטים ודאגה לדיסקליימר מלא של מדיניות התגובות בבלוג ושמירה על עקרונות המניפסטו של רוברט סקובל.

הבלוג מסמל טרנד הולך ומתחזק של שיתוף לקוחות וצרכנים. אם פעם נזהרו מאוד מביקורות שמא הן יהיו שליליות וישפיעו על צרכנים אחרים, היום התפיסה היא שלמרות שעדיין צריך להזהר מביקורות של צרכנים, הביקורות הללו קיימות ועלולות להופיע איפשהו. לכן צריך לדעת למנף אותן לפידבק שישפר את המוצר/שירות וליחסי ציבור כחברה שקשובה ללקוחותיה.

הדבר הכי קרוב שנעשה בישראל הוא הבלוג של זאפ שנועד לייצר ערוץ תקשורת עם משתמשי האתר שנתפס בזמנו כמוטה לטובת החנויות המפרסמות בו. הבלוג קצת מפספס את הפוטנציאל האדיר שיש לו, זירת תוכן לענייני צרכנות. יכול להיות שזה בגלל שזה נובע מכך שהוא רק בן חצי שנה או מכיוון שכותבים בו מספר אנשים ואין הכוונה של איש תוכן שידע להביא את הבלוג למצב שהוא יצור קהילה חיה סביבו ולא ימשוך קוראים מזדמנים.

אותי זה השאיר פעור פה.

החונטה היא משהו כמו 15-20 בלוגרים ישראלים, מאוד מקושרים (אחד לשני) ובעיקר מאוד מסוכנים.

כשאני רואה יוזמות כמו צילום מגדל האופרה בתל אביב כאקט של מימוש הזכות לצילום במרחב הציבורי תוהה לגבי מה יהיו מסוגלים לעשות ביום שהם באמת יתעצבנו על משהו רציני.

זהירות, גיקים חמושים. עידו קינן-room404

 פינקו אתכם גם בטיובה

לא יודע מה מייאש אותי יותר, הדירה המחורבנת שלי או הבורסה המדשדשת ועל מפלגת הגימלאים אני בכלל לא מדבר…

בחיפוש אחר ישועה (פשוט הקלדתי בגוגל "יכול להיות יותר גרוע מזה?") מצאתי את DISPAIR.COM.

דיספייר היא לא רק חנות מדליקה של פוסטרים מורידי מוטיבציה, ספלים פסימיים, חולצות מבאסות, סוכריות מרירות…

בדיספייר אפשר להכין פוסטר מפחית מוטיבציה:

חוץ מזה, תוכלו למצוא כלים מעשיים להתמודד עם בעיות בחיי היום יום כמו עובדים לא מרוצים (תרמזו להם שאתם חושבים על מיקור חוץ) או יצירת ריחוק חברתי (עובד צריך להבין שחייב להיות ריחוק בין מנהל לעובד, אחת השיטות היא חיטוי אחרי מגע עם עובד) וכמובן בלוג…

ריקי דרורי, סמנכ"ל גוגל ישראל, אמרה בכינוס באינטרנט לפני שבועיים שהאינטרנט יכול להיות מדד להצלחה של קמפיין באופליין. אז נכון שיש לה אינטרס ברור, אבל תמיכה להשקפה הזו קיבלתי לאחר מכן בשיחה שהייתה לי עם מנהלת לקוחות בחברת פרסום גדולה שסיפרה לי שהקמפיין שהריצו למוצר פיננסי מסוים הביא לזינוק אדיר בכניסות לאתר של הלקוח.

אבל מה קורה כשהקמפיין הוא למוצר שהוא לגמרי לא אינטרנטי?

האם תתנו לקמפיין לעורר מודעות למוצר, אבל לא תתנו לצרכנים כלים להעצים את השפעתו? אם התפיסה היא שהצרכן הוא עד כדי חסר תושיה כך שהוא לא יחפש פרטים על המוצר (בהנחה שהקמפיין היה מספיק טוב כך שעורר עניין) אז באמת חבל על ההשקעה שבחיזוק קמפיין האופליין עם קמפיין אונליין. אם התפיסה היא הפוכה ובצדק כי יש כמה וכמה הוכחות לכך שזה קורה. קמפיין שעורר סקרנות יתעל את אותה הסקרנות לאינטרנט שם הצרכן יחפש ביקורות, גם אם הן למוצר אופליין מובהק.

ומה בקשר לקמפיין אונליין, האם גם הוא צריך חיזוק באופליין?

כאן לדעתי יש הרבה תחום אפור. מוצרים שהם במרחק הקלקה מרכישה לא מצריכים קמפיין אופליין מכיוון שההשקעה בהמרה ללקוח של פרט אחד שנחשף באופליין הרבה יותר גבוהה מההמרה ללקוח של פרט אחד שנחשף באונליין. מוצרים לא אינטרנטיים הם כבר תלויים בקהל היעד. למשל פרסום אינטראקטיבי של חטיפים לילדים המופנה לילדים ולהוריהם לא תמיד יכסה כראוי את קהל המטרה. אלו שתי אוכלוסיות שנופלות משני צידי העקומה הגאוסית של מספר שעות הגלישה באינטרנט. לכן יהיה קל יותר להגיע אליהם באמצעות פרסום בנקודות המכירה.

שאלת השאלות, מה עדיף?

אני נוטה לחשוב שלקמפיינים באונליין יש אנרציה מסוימת שאין לקמפיינים באופליין. זה לא אומר שזה בהכרח מגדיל את ההשפעה, אבל כשמשתמש יכול להעביר למשתמש אחר קישור, בעוד שלא ניתן להעביר שלט חוצות או פרסומת טלוויזיה, זה בהכרח מגדיל את החשיפה.